צה”לי ומילואי

כיליד ירושלים, (הר הצופים) בעיצומה של מלחמת העולם השניה, כאשר אך החלה התפנית בה הצבא הרוסי עצר את גייסות היטלר, עברתי מאז את כל המלחמות, שהיו מאז בארץ ישראל.
בן כחמש שנים עברתי את אימי המצור על ירושלים בעת מלחמת הקוממיות. זוכר את הריצה מעל גדרות ומכשולים אל מרתף הבניין הסמוך של משפחת קאהן, למסתור מההפגזות. כן גם שריפת רהיטים כדי לחמם אוכל ואת העמידה בתור הארוך לשאיבת מים מהבאר במורד רחוב בר כוכבא (שמו שונה לבר גיורא שנים אחרי).
בעת מבצע סיני כבר הייתי בן יג.

התגייסתי ב 1961 ושירתתי שירות צבאי סדיר מלא בחיל קרבי – התותחנים בגדוד איכון, שם עסקנו במדידות עבור עמדות תותחים. כמה מחברי לכיתה במגמת הדפוס בברנדייס היו עימי בגדוד זה והשאר בדפוס הצבאי. אני העדפתי שרות קרבי, כי לעבוד בדפוס, חשבתי שכנראה אעשה כל ימי (השקפה נאיבית של בן 18 –בדפוס למעשה עבדתי בקושי שנה ועם השנים מקצוע זה נעלם לחלוטין).

מאז השחרור שירות המילואים הרגיל היה כשבוע בשנה. לא לשנים רבות.
במלחמת ששת הימים השתתפתי בגזרה הסורית. לאחר מלחמה זו, ובמלחמת ההתשה שלאחריה כבר שירות המילואים התארך למעל לחודש בשנה ואף ליותר ואף פעמיים בשנה. גם כעת באותה מסגרת מחלקתית של מודדי איכון בחיל התותחנים.
במלחמת יום כיפור השתתפתי בגזרת הגולן –נפח, תל פארס, קונייטרה ומעבר ושאר התלים. הפגזות קשות, מחסור בנשק, ציוד ומזון. בתום כמה שבועות ירדנו לגזרת התעלה, באזור בלוזה ומשם באזור טאסה עם הרבה גיחות מעבר לתעלת סואץ (פעם ראשונה באפריקה). הפעם השרות נמשך קרוב לחצי שנה.
במלחמת לבנון הראשונה (לנו נמכרה כמבצע שלום הגליל) שרתתי בגזרה הצפונית. שם גם עשיתי מילואים רבים וכן בלבנון עצמה. במהלך השרות התרשמתי עמוקות מהשנאה היוקדת בין הפלגים השונים בלבנון וחזיתי כי זה ייגמר במרחץ דמים רציני וסילוק החלש והרחמן יותר (אכן מאז לבנון מתרוקנת מהנוצרים – על השאר ירחם השם). וכמובן – תהיתי מי הטמבלים שמנהלים לנו את המדינה והמלחמה (בגין, שרון ולהבדיל רפול) ולאן שולחים אותנו למות לשווא. ( תרגעו – במלחמת לבנון השניה החכמנו וישראל עשתה שטויות נוראיות בהרבה (אולמרט וחלוץ –מעטפות ומניות). כפי שתראו, ברשימת המלחמות מצויינים שמות האישים שהנהיגו מלחמות אלה. מזעזע לראות את הנפילה ברמות האישים האלה.העתיד נראה עגום מתמיד כשמנהיגי העם עיניהם לשאלה איך להפיק רווח אישי ופינוקים על חשבון כיסי שאר האזרחים.
בוויקיפדיה, הרושמת באופן “אובייקטיבי” המוטה לטובת הערבים, את מלחמות ישראל, נשמטה מלחמת המפרץ. נו, טוב. עבורי, מסמנת סיום שרות המילואים הפעיל שלי בגיל 51 כחייל קרבי.
בהמשך יש תמונות של השרות במילואים. מהשרות הצבאי לא מצאתי. מהצפיה בתמונות ניתן לקבל רושם מוטעה למדי, ששרותי הצבאי היה פיקניק מתמשך. אז זהו שלא. פשוט למי היה זמן לצלם במלחמה ובהפגזות? אבל, הלכידות והמורל בקרב המלחלקה שלנו, עם ציון לשבח למפקד – עמוס מנדלסון היה לעילא.
בהמשך ההמשך מובאת היסטוריה קצרה של ארץ ישראל, מתקופת המנדט הבריטי. למען הדור הצעיר כללתי סקירה קצרה כדי למקם את סיפורי זה בשרשרת ה”סכסוך”, או נכון יותר הניסיון להכריתנו כליל.
מתי יסתיימו מלחמות ישראל? המלחמות שהתחילו למעשה טרם לידתי תמשכנה. ברור לי שרק אחרי שיסלקו את אחרון הישראלים והיהודים (כולל את כל החרדים הנוהים אחרי חומייני וממשיכיו –נחמה פורטה).

תקוּפַת הַמַנדַט הַבּריטי

בּ-1917 הִתחילוּ צִבאוֹת בּריטַניָה להיכָּנֵס לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל. הַלוֹרד בַּלפוּר פִּרסֵם הַצהָרָה עַל זכוּת הַיהוּדים לבַיִת לאוּמי, הצהָרָה שֶהִתקַבּלָה עַל ידֵי ‘חֶבֶר הַלאוּמים’. הַנציב הָרִאשוֹן שֶמינוּ הַבּריטים הָיָה הַיהוּדי לוֹרד הֶרבֶּרט סָמוּאֶל. הַצהָרַת בַּלפוּר עוֹררָה יהוּדים לַעֲלוֹת לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל.
בִּשנוֹת הָ-20 (‘הָעֲלייָה הַשלישית’) גָדַל מִספַּר הַתוֹשָבים הַיהוּדים פּי 3 (מִכַּ-50,000 ל-160,000), הוּקמוּ יישוּבים חַקלָאיים בַּאֲזוֹרֵי בּיצוֹת וּבִמקוֹמוֹת לא מיוּשָבים, נִבנוּ מִפעֲלֵי חַשמַל ואַשלָג. מוֹסדוֹת שִלטוֹן עַצמי ניהֲלוּ אֶת חַיֵי הַיישוּב הַיהוּדי, וייצגוּ אוֹתוֹ לִפנֵי הַשִלטוֹנוֹת ולִפנֵי יהוּדֵי הָעוֹלָם.
עַרביֵי אֶרֶץ יִשׂרָאֵל לא הָיוּ מגוּבָּשים בּהַתחָלַת הַמֵאָה כִּקבוּצָה לאוּמית, והִתפַּלגוּ לכַפריים וּלעירוֹניים, לשִבטֵי בֶּדווים וּלמיעוּטים נוֹצריים, בַּעֲלֵי אינטֶרֶסים שוֹנים וּמנוּגָדים. בּמַקבּיל להִתחַזקוּת הַיישוּב הַיהוּדי הֵחֵלו אַף הֵם להִתאַרגֵן וּלפַתֵחַ הַנהָגָה וסַממָנֵי תַרבּוּת עַצמָאית.
הַמאוֹרָעוֹת
בשנים 1920 ו-1921 היו כמה מאוֹרעוֹת של התנפלות ערבים על יישובים יהודיים בודדים. ב-1929 התפשטו ההתנפלויות (שכּונו ‘מאורעות’), עד שבשנת 1936 הנהיגו המוסדות הערביים שביתה כללית של כל הערבים בארץ ישראל (‘המרד הגדול’), שכּוּונה נגד הבּריטים והיהודים ונמשכה עד 1939.
למרות הצהרות הבּריטים בזכות העלייה לארץ ישׂראל, לא עזרו השלטונות בפיתוח היישובים, לא הגנו על יהודים שהותקפו בערים וביישובים מבודדים, ובהדרגה גָם הכבידו על קניית אדמות מערבים. המוסדות היהודיים הקימו את ה’הגנה’ – ארגון מחתרתי שתפקידו היה להגן על היהודים, ולפני מלחמת העולם השנייה ואחריה היה שותף בהעלאה לא חוקית של יהודים לארץ ישׂראל.
בשנות ה-30 גברה העלייה לארץ ישׂראל, בעיקר מפּוֹלין, שם החמיר מצבם הכלכלי של היהודים (‘העלייה הרביעית’), ומגרמניה, לאחר שהיטלֶר עלה לשלטון ב-1933 (‘העלייה החמישית’). עולי שנות ה-30 התרכזו בערים, ותרמו לפיתוח תעשׂייה ומסחר, להרחבת האוניברסיטה העברית (שהוקמה ב-1925) ולשיפור שירותי הבריאות. בלחץ הערבים נאסרה הקמת יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים.
בתגובה על כך עלו על הקרקע 46 יישובים חדשים בשנים 1936-1939, בעיקר באזורים לא מיושבים (עמק בֵּית שאָן, הגָליל המערבי ודרום הארץ). בסיוע מתנדבים הוקם כל יישוב במהלך יממה אחת (יישובי ‘חוֹמה ומגדל’). אלפי יהודים שלא קיבלו רשיונות עלייה מהבּריטים באו בדרכים לא חוקיות. חוגים שלא הסכימו עם דרכי התגובה של ה’הגנה’ במאבק עם הערבים, תגובות מתונות מדי לדעתם, הקימו מחתרות נפרדות – האֵצֶ”ל והלֶח”י.
מִלחֶמֶת הָעוֹלָם הַשנייָה
ב-1939 פורסם ‘הספר הלבן’, שהגביל עלייה של יהודים ואסר על רכישת קרקעות. משפרצה באותה שנה מלחמת העולם השנייה, מנעה ממשלת בריטניה מיהודים שהצליחו לברוח מאירופה להיכנס לארץ ישראל. היהודים, שהתגייסו לצבאות הברית ולחמו בהיטלר, המשיכו להיאבק נגד גזירות הבריטים. ה’הגנה’ והאצ”ל נערכו במקביל לקראת מאבק צבאי נגד הבריטים. הלח”י, שהיה ארגון מחתרת קטן, לחם בהם גם בתקופת המלחמה. ב-1942 התקרב הצבא הגרמני לגבולות ארץ ישראל. משהובסו הגרמנים באזור, ובאירופה הסתמן ניצחון עליהם, הכריז האצ”ל על מרד בבריטים.

הַמַאֲבָק נֶגֶד הַמַנדַט הַבּריטי

בּ-1945 הִתבָּרֵר שֶרוֹב יהוּדֵי אֵירוֹפָּה נִרצחוּ. הַבּריטים הִגבּילוּ מאוֹד עלייַת ניצוֹלים. הַמַחתָרוֹת הִתלַכּדוּ לִתנוּעַת הַמֶרי הָעִברית, שֶפָּעֲלָה בּמֶשֶך שָנָה.
בּאוֹתוֹ זמַן הֵחֵלָה הַ’הֲגָנָה’ בִּפעוּלוֹת הַצָלָה שֶל יהוּדים וַהֲבָאָתָם לאֶרֶץ יִשׂרָאֵל בִּדרָכים לֹא חוּקיוֹת (הַהַעפָּלָה).
בַּשָנים 1945-1947 הִתרַכֵּז הַמַאֲמָץ שֶל יהוּדֵי אֶרֶץ יִשׂרָאֵל בּהַעפָּלָה, בַּהֲקָמַת יישוּבים וּבמַאֲבָק נֶגֶד הַבּריטים.
בּאוֹתָהּ תקוּפָה נֶעֶשׁתָה פּעילוּת מדינית בֵּינלאוּמית עֲנֵפָה שֶהֵביאָה לַהֲקָמַת וַעֲדַת חֲקירָה מִטַעַם הָאוּ”ם. זוֹ הִמליצָה עַל חֲלוּקַת הָאָרֶץ לִמדינָה יהוּדית ולִמדינָה עַרבית. בַּיוֹם שֶׁהִתקַבּלָה הַהַחלָטָה בָּעֲצֶרֶת הָאוּ”ם (29 בּנוֹבֶמבֶּר 1947) תָקפוּ עַרבים יישוּבים יהוּדיים ודַרכֵי תַחבּוּרָה. זוֹ הָיתָה הַתחָלַת מִלחֶמֶת הָעַצמָאוּת. בּ-14 בּמַאי 1948 (ה’ בּאייָר תַשַ”ח) נִשמעָה בּמוֹעֶצֶת הָעָם הַכרָזַת הָעַצמָאוּת שֶל מדינַת יִשׂרָאֵל, והוּקמָה מֶמשָלָה זמַנית בּרָאשוּת דָוִד בֶּן גוּריוֹן. הֶמשֵך קוֹרוֹת הָאָרֶץ מֵאָז מתוֹאָר בָּעֵרֶך מדינַת יִשׂרָאֵל.

המקור: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13128

מלחמת העצמאות (29 בנובמבר 1947 – 20 ביולי 1949),

הידועה גם בשם “מלחמת השחרור”, “מלחמת הקוממיות” או “מלחמת תש”ח”. הייתה מלחמה יזומה על ידי מדינות ערב וערביי ארץ ישראל לסיכולה של תוכנית החלוקה ומניעת הקמתה של מדינת ישראל. בסיומה נקבע קו שביתת הנשק המכונה “הקו הירוק”. ראש הממשלה ושר הביטחון: דוד בן-גוריון, הרמטכ”ל: יעקב דורי.

מלחמת סיני (29 באוקטובר 1956 – 5 בנובמבר 1956),

הידועה גם בשמה הרשמי “מבצע קדש”, הייתה מלחמה יזומה של ישראל, בשיתוף המעצמות האירופיות הממלכה המאוחדת וצרפת, לכיבוש חצי-האי סיני והשתלטות על תעלת סואץ . ראש הממשלה ושר הביטחון: דוד בן-גוריון, הרמטכ”ל: משה דיין.

מלחמת ששת הימים (5 ביוני 1967 – 11 ביוני 1967)

 שבעקבותיה התרחב בכמה מונים השטח שבשליטת מדינת ישראל (“הקו הסגול”): יהודה ושומרון, רמת הגולן וסיני נכבשו מידי ירדן, סוריה ומצרים, בהתאמה. רה”מ: לוי אשכול, שר הביטחון: משה דיין, הרמטכ”ל: יצחק רבין.

מלחמת ההתשה (8 במרץ 1969 – 7 באוגוסט 1970)

הייתה מאמץ מצרי בעיקרו לשחוק את רצון הלחימה של כוחות צה”ל בחצי-האי סיני ובתעלת סואץ, ולעורר התנגדות בעורף הישראלי להמשך הכיבוש של סיני – זאת, לא עלה בידי המצרים לעשות. ראש הממשלה: לוי אשכול ואחר כך גולדה מאיר. שר הביטחון: משה דיין. הרמטכ”ל: חיים בר-לב.

מלחמת יום הכיפורים (6 באוקטובר 1973 – 24 באוקטובר 1973)

, הידועה בפי הערבים כמלחמת אוקטובר הגדולה או מלחמת הרמאדן. שבה ניסו מצרים וסוריה להחזיר לעצמן חלק מהשטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים, ובסופה היו בירותיהן מאוימות על ידי כוחות צה”ל. ראש הממשלה: גולדה מאיר. שר הביטחון: משה דיין. הרמטכ”ל: דוד אלעזר (דדו).

מלחמת לבנון הראשונה (6 ביוני 1982 – 29 בספטמבר 1982)

, או בשמה הרשמי מבצע שלום הגליל; החלה כ”מבצע שלום הגליל”, שנועד להרחיק את איומי הקטיושות מלבנון ולסלק ממנה את ארגוני הטרור. ראש הממשלה: מנחם בגין. שר הביטחון: אריאל שרון. הרמטכ”ל: רפאל איתן.

מלחמת לבנון השנייה (12 ביולי 2006 – 14 באוגוסט 2006)

, התחילה כמבצע צבאי מוגבל בתגובה לחטיפת שני חיילי מילואים על ידי חזבאללה, אך בהדרגה התעצמה לעימות רחב יותר. ראש הממשלה: אהוד אולמרט. שר הביטחון: עמיר פרץ. הרמטכ”ל: דני חלוץ.

המקור: ויקיפדיה