האנשים והמורשת שהלכו ללא שוב Men and heritage that gone
בן גוריון
באמצע שנות החמישים שימשתי בתפקיד מפקד מחלקת הנח”ל בקיבוץ שדה-בוקר. באותם ימים חיו פולה ודוד בן-גוריון בשדה-בוקר כחברים. את בן-גוריון הכרתי בשדה-בוקר כבר בהיותי בכתה י”א. במחנה עבודה של תנועת הצופים עבדתי אתו בדיר. ולו הייתה לי אז תודעה היסטורית, יכולתי לבקש צילום של שנינו חולבים משני עברי אותה כבשה… אבל כשהייתי מפקד מחלקה במקום, סוג הקשרים ביני לבין בן-גוריון כבר היו שונים, כי כלובש מדים בדרגת סמל ראשון הוטלה עלי האחריות לשלומו ולביטחונו של ה”זקן”… לא פחות מכך, הוטל עלי לתת סיוע לרעייתו פולה, שמדי פעם נזקקה למשהו כזה או אחר… כולנו השתדלנו להקל עליה.
מזכיר האו”ם דאג האמרשלד הגיע. הייתה התכנסות בצריף של בן-גוריון, ובה נטלו חלק גם נכבדים אחרים. בערב כולם יצאו לדרכם, ורק האמרשלד נשאר. פולה יצאה כמעט “באין רואה” (כדי שדאג האמרשלד לא ירגיש), ואני ליוויתי אותה לחדר היפה שהכינונו לה. פולה נכנסה, אמרה “איזה יופי”, ולפני שסיכמה באמירת תודה היא לחשה לי: “אבל אל תשכח להעיר אותי ברבע לשש בבוקר”.
אינסטינקטיבית שאלתי “פולה, למה כל כך מוקדם?”. פולה ענתה לי בלי חיוך, בכל הרצינות: “האמרשלד לא יודע שיצאתי מהבית, כי הוא לא ראה אותי יוצאת. מחר בשש בבוקר, כמו בכל בוקר, בן-גוריון ואני נעמוד על הדרגש לפני הכיור במטבח, כי שם אנחנו מצחצחים יחד שינים ואומרים בוקר טוב… אז אני רוצה שהאמרשלד, שיקום בערך באותה שעה, יראה את שנינו שם יחד, וכך לא ידע שישנתי בלילה מחוץ לצריף….”.About the Author: Lorbhaim
I could have made a site way fancier but I rather gave it the format of an old newspaper – a time when newspapers published unbiased and unpaid news and content rather than bullshitting you. So! Just like an old newspaper, my site is designed to portray what is true to me, my work, my life.
